O hebraico bíblico (também chamado de hebraico clássico) é a forma arcaica do hebraico na qual a Bíblia hebraica e diversas inscrições israelitas foram escritas.
Não é falado em sua forma 'pura' nos dias de hoje, embora costume ser estudado com bastante frequência por judeus, teólogos cristãos, linguistas e arqueólogos israelenses como forma de adquirir uma maior compreensão da Bíblia hebraica e da filologia dos idiomas semitas. Atualmente o hebraico clássico costuma ser ensinado nas escolas públicas de Israel.
O hebraico bíblico e o hebraico moderno são diferentes em sua gramática, vocabulário e fonologia. Embora as regras gramaticais das duas variantes tenha muitas divergências, o hebraico bíblico costuma ser empregado na literatura hebraica atual, de maneira paralela ao uso de construções arcaicas e bíblicas que costuma ser feito na literatura moderna de língua inglesa.
Índice |
Fonologia
A fonologia reconstituída do hebraico bíblico é o seguinte:Consonantes
| Nome | Letra | Fonema e Alofonia (AFI) |
|---|---|---|
| ālef ('boi') | א | ʔ |
| bēt ('casa') | ב | b ~ v alofonia1 |
| gimel ('camelo') | ג | ɡ ~ ɣ alofonia1 |
| dālet ('porta') | ד | d ~ ð alofonia1 |
| hē ('janela) | ה | h, nulo no final das palavras.2 |
| wāw ('prego') | ו | w, nulo após /o/ ou /u/ 2 |
| zayin ('arma') | ז | z |
| hēt ('cerca') | ח | ħ, (χ3) |
| tēt ('cobra') | ט | ˤ |
| yōd ('mão') | י | j, nulo após /ɛ/, /e/, ou /i/2 |
| qaf' ('palma da mão') | כ, ך | k ~ x alofonia1 |
| lāmed ('cattle goad') | ל | l |
| mēm ('água') | מ, ם | m |
| nun ('peixe') | נ, ן | n |
| sāmek ('prop') | ס | s |
| ʿayin ('olho') | ע | ʕ, (ɣ3) |
| pē ('boca') | פ, ף | p ~ f alofonia1 |
| shādē ('anzol') | צ, ץ | ˤ |
| qōf ('atrás da cabeça') | ק | ˤ (ou q) |
| rēsh ('cabeça') | ר | r (vibrante como no árabe) |
| shin ('dente') | ש | ɬ, ʃ |
| tāw ('cruz') | ת | t ~ θ alofonia1 |
Bibliografia
- Kittel, Bonnie Pedrotti; Hoffer, Vicki e Wright, Rebecca Abts. Biblical Hebrew: A Text and Workbook Yale Language Series; New Haven e Londres: Yale University Press, 1989.
- Dolgopolsky, Aron. From Proto-Semitic to Hebrew. [S.l.: s.n.], 1999.
- Gramática Hebraica, de Gesênio - Kautzsch, E. (ed.), ed. em inglês de A. E. Cowley. Oxford: Clarendon Press, 1910.
- Lambdin, Thomas O. Introduction to Biblical Hebrew. Londres: Charles Scribner's Sons, 1971.
- Würthwein, Ernst. The Text of the Old Testament (trad. em inglês de Erroll F. Rhodes) Grand Rapids: Wm.B.Eardmans Publishing. 1995. ISBN 0-8028-0788-7.
עברית מקראית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| היסטוריה של השפה העברית | ||
|---|---|---|
|
תוכן עניינים[הסתרה] |
[עריכה] סקירה כללית
לא ברור מתי התחיל הדיבור בעברית מקראית, ונוהגים לציין את שנת 1300 לפנה"ס כנקודת התחלה.[דרוש מקור] (הכתובת האפיגרפית הראשונה בעברית שהתגלתה בח'ירבת קייאפה מתוארכת סביב 1,000 לפנה"ס). שפה זו הייתה מדוברת בפי עם ישראל והיא מוכרת לנו מן התנ"ך העברי וממעט כתובות אפיגרפיות שנמצאו באתרים ארכאולוגיים, אך מוכרות לנו גם שפות הדומות לה מאוד כמו מואבית. מקובל לשייך את העברית למשפחת השפות השמיות, בתוכה לענף הצפון המערבי, ובתוכו למשפחת השפות הכנעניות. קרובות לה המואבית, האמורית והאוגריתית ובמידה פחותה הארמית. במקרא עצמו יש עדות (בראשית ל"א, מז) לפיה לבן הארמי דיבר ארמית, בעוד יעקב, שאף הוא היה נין לתרח, אך גדל בארץ כנען, דיבר עברית או שפה אחרת.גם בקרב דוברי העברית עצמה התקיימו ניבים שונים על פי אזורים גאוגרפיים; לפי ספר שופטים (י"ב, ו) היה הבדל בהגיית האות ש בין אנשי גלעד לבין בני שבט אפרים. כמו כן מן הכתובות האפיגרפיות שנמצאו בצפון (ממלכת ישראל) ובדרום (ממלכת יהודה) אנו למדים על הבדלים נוספים בהגיית העברית בין הממלכות, כמו מעתק ב/פ כיווצי דו-תנועות ועוד. בתנ"ך נשמרו שרידים נוספים לניב שאפיין כנראה את שבטי ממלכת ישראל, בעיקר בספרים שנכתבו באותו אזור, כגון ספר עמוס. מניחים שהניב שבו כתוב התנ"ך כולו הוא הניב שאפיין את ממלכת יהודה, ולשון המקרא עצמה מכונה בו "יהודית" (מלכים ב י"ח, כח).[דרוש מקור]
בתוך העברית המקראית קיימים הבדלים סגנוניים ניכרים בין לשון הפרוזה לבין לשון השירה, ובהם גם הבדלים בסגנון הדקדוקי וגם הבדלים באוצר המילים, שבשירה עשיר במילים הנדירות בפרוזה. יש הסבורים שלשון השירה משקפת צורה קדומה יותר של העברית.
נוהגים לחלק את העברית המקראית לשתי תקופות עיקריות - העברית המקראית הרגילה, והעברית המקראית המאוחרת, שבה נכתבו ספרי המקרא של תקופת גלות בבל ואחריה, כגון ספר זכריה, מלאכי, ספר עזרא, נחמיה,מגילת אסתר ודברי הימים. העברית המקראית המאוחרת מגלה סימנים ראשונים של שינוי לקראת מה שהפך אחר כך להיות לשון חז"ל. ניתוח פילולוגי של ספרי התנ"ך המאוחרים מעלה את האפשרות שנעשה מאמץ לכתוב בלשון המקרא גם בתקופה שבה השפה העברית המדוברת הייתה דומה יותר ללשון חז"ל, כנראה בגלל שלשון המקרא נתפסה כדגם ראוי לשפה הכתובה.
לשון המקרא נחשבת כאחת מן התקופות של העברית הקלאסית, שכוללת גם את העברית המקראית וגם את לשון חז"ל. הדיבור בעברית נפסק במאה השנייה לספירה ואז החלה תקופת הביניים של העברית. גם בתוך העברית הקלאסית יש הבדלים ניכרים בדקדוק ובאוצר המילים בין לשון המקרא ולשון חז"ל. בתווך בין שתי הלשונות נמצאת העברית של מגילות ים המלח וכתבים אחרים מאותה תקופה.
יש רק מעט תעודות ארכאולוגיות אותנטיות מתקופת המקרא הכתובות בלשון המקרא או בשפות דומות. מיעוט התעודות הארכאולוגיות מקשה על חקר העברית המקראית, אם כי התעודות שהתגלו עשירות למדי ומכילות חומר רב-ערך למחקר. הטקסט המקראי הנמצא לפנינו היום מורכב מבחינה לשונית מכמה רבדים: הטקסט העיצורי, אמות הקריאה, שנוספו כנראה בשלב מאוחר יותר; תחילה רק בסופי מילות ובהמשך באופן גורף, והניקוד והטעמים, שחוברו לראשונה רק במאה השמינית לספירה על ידי אנשי המסורה, לצורך שימור מסורת קריאה שהועברה לפני כן בעל פה. בנוסף להן קיימים תעתיקים של שמות עבריים לאותיות יווניות בתרגום השבעים ומסורות הקריאה בתורה של העדות היהודיות השונות. מסורות הקריאה בתורה נבדלות כפי שהן מוכרות לנו כיום שונות זו מזו במימוש הפונטי של העיצורים והתנועות, וכולן מראות שוני משמעותי ממסורת הקריאה המתועדת באמצעות הניקוד הטברני (אף כי הניקוד הטברני התקבל בסופו של דבר בשפה הכתובה).
[עריכה] מאפייני העברית המקראית
[עריכה] תורת ההגה
- עיצורים: בעברית המקראית נעלמו שש או שבע פונמות עיצוריות מתוך 29 פונמות שהיו בפרוטושמית, שפת האב המשוערת של כל השפות השמיות במחקר האקדמי. העיצורים המקבילים לעיצורים הערביים ث, خ, ذ, ض, ظ, غ התמזגו בעיצורים ש, ח, ז, צ, צ, ע בהתאמה. (לכן בערבית ת'ור ובעברית שור, ובאותו אופן חַ'רִבַּ-חָרַב, ד'כר-זכר, ארצ'-ארץ, נט'ר-נצר, ע'זה-עזה). בשלב מאוחר יותר התחיל העיצור שׂ להתמזג בעיצור ס, תהליך שהושלם בלשון חז"ל. לעומת זאת, בשלב מסוים התפצלו שש הפונמות בג"ד כפ"ת כל אחת לשני אופני הגייה שונים. לגבי הפונמות ח' ו-ע' יש עדויות סותרות לגבי היעלמותן מהעברית המקראית. בתעתיקי השמות העבריים לאותיות יווניות בתרגום השבעים, יש עדות לכך שההבחנה בין ח' ל-ח ובין ע' ל-ע עדיין הייתה קיימת בעת התרגום. כך, האות העברית עי"ן מתועתקת לפעמים לאות היוונית גמא ולפעמים נשמטת כליל, והאות העברית חי"ת מתועתקת לפעמים לאות היוונית כי ולפעמים נשמטת. לפי מקורות אחרים נראה שכל אחד מהצמדים האלה התמזג לפונמה אחת.
- תנועות: הניקוד הטברני של המקרא מחזיק שבע תנועות רגילות (פתח, קמץ, צירי, סגול, חיריק, חולם, שורוק) ולצידן תנועות חטופות (השווא והחטפים). בניקוד הבבלי יש רק שש תנועות, משום שהפתח והסגול זהים. המצב הזה הוא סיומו של תהליך ארוך שחל במערכת התנועות לאורך תקופת המקרא, מן הפרוטושמית שבה היו ככל הנראה שלוש תנועות ארוכות ושלוש תנועות קצרות. חוקרי העברית בימינו סבורים שהניקוד הטברני לא סימן הבדלים באורך התנועות, וכי חכמי טבריה לא הבחינו בין תנועות ארוכות לקצרות, אם כי בעבר היו מקובלות דעות שונות.
- הטעמה: בדרך כלל ההטעמה איננה בעלת ערך פונמי אלא היא נקבעת לפי תנאים פונולוגיים. בדרך כלל היא מלרעית, ובקטגוריות דקדוקיות מסוימות היא מלעילית. יש מקרים מסוימים שבהם ההטעמה היא בעלת ערך פונמי, כלומר יוצרת הבחנה כלשהי במשמעות, כגון בצמד הנטיות שָבָה (בעבר) - שָבָה (בהווה). לפי השערות של חלק מהחוקרים קדם למצב הנוכחי שלב של הטעמה מלעילית כללית, שהפכה למלרעית בעקבות היעלמות התנועות שהיו בסופי המילים.
[עריכה] תורת הצורות
המורפולוגיה המקראית בנויה בעיקרה, בדומה לשאר השפות השמיות, על שיבוץ של שורשים בבניינים ובמשקלים. מערכת הפועל מקיימת שבעה בניינים סדירים - קל (פָּעַל), נִפְעַל, הִפְעִיל, הֻפְעַל, פִּעֵל, פֻּעַל, הִתְפַּעֵל - ושרידים של בניין נוסף, סביל פנימי של בניין קל. בדרך כלל אין מעבר של שורש מבניין אחד לאחר באופן חופשי אלא רק תוך חילוף משמעות. מערכת השם מגלה פחות סדירות, ויש נטייה למשמעות חופשית למשקלים השונים. בפרט אין גם משקלים סדירים לשמות הפעולה, וסדירות כזו התפתחה רק בלשון חז"ל. בתוך בניין קל יש הבחנה מסוימת של משקלים שונים לפעלים המציינים פעולה (קָטַל - אָכַל, הָלַךְ) ולפעלים המציינים מצב (קָטֵל, קָטֹל - יָשֵן, יָכֹל).בתוך מערכת הפועל יש מגוון גדול של צורות. על הפועל הבסיסי נוספות צורות מוארכות (אֵלֵךְ - אֶלְכָה) ומקוצרות (יִפְנֶה - וַיִּפֶן), וכן צורות שונות לסימון הגוף והמין (תשְמְרִי - תשְמְרִין, עָשְׂתָּה - עָשָׂת). גם בשימוש הזמנים אין חוקיות מלאה, ואפשר למצוא צורות פָּעַל המסמנות הווה ועתיד וצורות יִפְעַל המסמנות עבר (בין השאר צורות הפותחות במה שמכונה ו"ו ההיפוך). הן במערכת הפועל והן במערכת השם כל צורה יכולה לעמוד בשלוש דרגות חיבור למילה שאחריה: צורה צמודה, צורת הקשר וצורת הפסק (בפועל: שְמָרַתְהוּ-שָמְרָה-שָמָרָה; בשם: עַבְדְּךָ-עֶבֶד-עָבֶד).
לשון השירה מקיימת כמה צורות מורפולוגיות חריגות, כגון הסיומות לִמְנוּחָיְכִי, יֹאכְלֵמוֹ.
[עריכה] תחביר
תחביר הצירוף נעזר בעיקר בשיטת הסמיכות ופחות בצירופים מורכבים יותר. במשפטים עצמם מובא בדרך כלל הנשוא לפני הנושא ("וילך משה"), למעט לצורכי הדגשה או גיוון ("ומשה יִקַּח את האֹהל"). כבכל השפות השמיות גם העברית המקראית מקיימת משפטים שמניים שאין בהם פועל כלל. החוקרים חלוקים בשאלה אם קיימים משפטי ייחוד במקרא. הקישור בין משפטים הוא בדרך כלל בדרך של איחוי ("ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכרה") ופחות בדרך של שעבוד וזיקה באמצעות מילות קישור.ככל הנראה היו בעברית הקדומה תנועות סופיות ששימשו כיחסות המסמנות את תפקידה התחבירי של המילה. במקרא התנועות הללו כבר נעלמו אולם שרידים להן עדיין נשמרו, בפרט בלשון השירה ("בלעם בנוֹ בעור", "מעונָה אלהי קדם").
[עריכה] אוצר מילים
אוצר המילים של העברית המקראית מוכר לנו רק לפי מה שמצוי במקרא, ושם מונים כ-8,000 מילים מילוניות. המילים בחלקן מקבילות למילים בשפות השמיות הקרובות, ויש גם שאילה של מילים משפות אחרות, כגון הארמית והאכדית. מערכת שלמה של אוצר מילים נמצאת בלשון השירה, שבה לעתים קרובות משמשות מילים אחרות מאשר בפרוזה, עם נטייה רבה לכיוון הארמית (ראה-חזה, יין-חמר). מילים רבות בתנ"ך הן מילים יחידאיות שמשמעותן לא ידועה בבירור, וחלקן שימשו בשלבים מאוחרים של העברית במשמעות שאיננה בהכרח משמעותן המקורית. אף על-פי-כן, מספר המילים היחידאיות במקרא קטן מכפי שאפשר היה לצפות בהתחשב באורכו של הטקסט (אפשר להעריך באמצעות חישוב סטטיסטי את מספר המילים היחידאיות הצפויות בטקסט נתון בהתחשב באורכו). עובדה זו הביאה להשערה שהטקסט המקראי נכתב במתכוון תוך שימוש באוצר מילים קטן, זאת למעט קטעי השירה שבהם אוצר המילים עשיר יותר.[עריכה] כתיב
הכתיב בעיקרו עיצורי ולא מסומנות בו התנועות. אמות הקריאה נוספו כנראה בשלב מאוחר ונוצרו בתחילה מכיווצי דו-תנועות כגון נַוְלַד > נוֹלַד, יִיְשַן > יִישַן.[עריכה] לקריאה נוספת
- מנחם צבי קדרי, מילון העברית המקראית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2006.
- אנציקלופדיה מקראית, הערך "עברית"
- Gesenius' Hebrew Grammar
- Francis Brown, Samuel Rolles Driver and Charles Augustus Briggs, A Hebrew and English Lexicon of the Old Testament with an appendix containing Biblical Aramaic. (מכונה בקיצור: BDB או בדב)
[עריכה] קישורים חיצוניים
- לשון המקרא באתר "השפה העברית"
No hay comentarios:
Publicar un comentario