miércoles, 2 de marzo de 2011

Lingua Hebraica em hebraico

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערך זה עוסק בשפה שמית. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו עברית (פירושונים).
עברית
סך כל הדוברים: מעל 8,000,000[דרוש מקור]
מספר הדוברים שזו שפת האם שלהם: כ-3,500,000[דרוש מקור]
שיטת הכתב: אלפבית עברי
סיווג משפחתי: אפרו אסיאתית
 שמית
  שמית תיכונה
   שמית צפון מערבית
    כנענית
     עברית
מעמד רשמי
שפה רשמית במדינות: ישראל
גוף מפקח: האקדמיה ללשון העברית
ראו גם: שפהרשימת שפות
עברית היא שפה ממשפחת השפות השמיות, הידועה כשפתם של העם היהודי והעם השומרוני, אשר ניב מודרני שלה משמש כשפה הרשמית והעיקרית של מדינת ישראל.

תוכן עניינים

[הסתרה]

[עריכה] מקור השם עברית

השם עֵבֶר מופיע במקרא כשמו של אחד מאבותיו של אברהם אבינו. המושג "עברי" נזכר במקרא פעמים רבות ככינוי לבני ישראל, אולם שמה של שפתם של העברים אינו מוזכר במקרא. עם זאת, במלכים ב' ב' י"ח,כו ובישעיהו ל"ו,יא מסופר כי שליחי חזקיהו המלך מבקשים מרבשקה, שליחו של סנחריב מלך אשור, לדבר עמם ב"ארמית" ולא ב"יהודית", כדי שהעם (שכנראה לא דיבר ארמית) לא יבין את דבריהם; לפי זה נראה כי זה היה שמה של השפה, או לפחות שמו של הניב שדובר באזור ירושלים אשר בממלכת "יהודה".
המקור הקדום ביותר המזכיר את המונח עברית כשם השפה, הוא מקור יווני מן המאה ה-2 לפנה"ס.‏[1] המקור הוא ספרו של בן סירא שתורגם ליוונית על ידי נכדו, אשר כותב בהקדמת הספר:
Cquote2.svg לכן מתבקשים אתם לקרא את הקריאה ברצון ובתשומת לב, ולסלוח אם נראה שלא הצלחנו במילים ידועות שעמלנו באהבה לתרגם אותן
כי הנאמרים בעברית (במקור: ἑβραϊστὶ, הֵבְּרָאִיסְטִי) אין כחם שווה כשהם מועתקים ללשון אחרת.
Cquote1.svg
משה צבי סגל, ספר בן סירא השלם, עמ' א. לנוסח המקור ביוונית ראו כאן
.
בלשון חז"ל שדוברה החל מהמאה הראשונה לספירה, הכינוי המקובל לשפה המקראית ולשפה המדוברת היה "לשון הקודש",‏[2] והמונח "עברית" שימש לציון הכתב העברי הקדום,‏[3] וכן לציון שפתם של בני עבר הנהר,‏[4] אך יש גם שימושים במונח "עברית" המתייחסים ללשון המקרא.‏[5]
כיום מכנים את הניב התנ"כי "לשון המקרא", כדי להבדילו מלשון חז"ל המכונה גם "לשון חכמים", שהיא בעצם ניב מאוחר של עברית.

[עריכה] היסטוריה של השפה העברית

היסטוריה של השפה העברית
KaufmannManuscript.jpg

העברית היא שפה המשתייכת לקבוצת הלשונות השמיות הצפון-מערביות, ומהווה את אחד הדיאלקטים של השפה הכנענית. שפה זו הייתה מדוברת החל מן האלף ה-2 לפנה"ס באזור הלבנט, שהיום נמצא בשטחן של לבנון, סוריה, ארץ ישראל וירדן. טקסטים מהתקופה הזו שהתגלו בירדן ובלבנון חושפים קרבה רבה בין השפה העברית לשפה הפיניקית והמואבית.
בעברית נכתבו רוב ספרי התנ"ך, כל המשנה, רוב הספרים החיצוניים ורוב המגילות הגנוזות. המקרא נכתב בעברית מקראית, ואילו המשנה נכתבה בניב הקרוי לשון חז"ל. בתקופה מסוימת בסוף המאה ה-2 לספירה או קצת מאוחר יותר (החוקרים חלוקים בשאלה זו) פסקו רוב היהודים מלהשתמש בעברית כבשפת דיבור. מאות שנים לאחר חתימת המשנה כאשר חדלו היהודים להשתמש בעברית כבר נכתבו התלמודים בארמית. עם זאת, ישנן עדויות שאף במאה ה-8 לספירה הייתה שפת הדיבור בטבריה, שם פעלו בעלי המסורה, עברית.
גם כשהשפה העברית לא שימשה שפת דיבור, עדיין שימשה לאורך הדורות, במה שמכונה תקופת הביניים של העברית, כשפת הכתב העיקרית של היהודים, בעיקר בעניינים הלכתיים: כתיבת פרוטוקולים של בתי דין, קובצי הלכות, פרשנות לכתבי קודש ועוד. גם כתיבת מכתבים וחוזים בין גברים יהודים נעשתה לעתים קרובות בעברית. ספרות הלכתית לנשים בקהילות אשכנזיות נכתבה ביידיש (למשל ספר ההלכות "צאינה וראינה"), כיוון שהנשים, בניגוד לגברים, לא למדו עברית. חיבורים יהודיים בעלי אופי חילוני או לא-הלכתי נכתבו בשפות יהודיות או בשפות זרות, לדוגמה: הרמב"ם כתב את ספרו "משנה תורה" בעברית, על אף שספרו הפילוסופי המפורסם "מורה נבוכים", שיועד למשכילי זמנו, נכתב בערבית יהודית. עם זאת, "מורה נבוכים", כמו ספרים אחרים בנושאים חילוניים, תורגמו לעברית כשהיה בהם עניין לקהילות יהודיות דוברות שפות אחרות. אחת המשפחות היהודיות המפורסמות שעסקו בתרגום מערבית-יהודית לעברית בימי הביניים היא משפחת אִבְּן תִּיבּוֹן.
עד המאה ה-19, ראשית ימי התנועה הציונית, שימשה העברית כשפת כתב בעיקר למטרות דתיות, אבל גם למטרות שונות ומגוונות: פילוסופיה, ספרות, מדע ורפואה. מעמדה בקרב היהודים היה דומה למעמדה של השפה הלטינית בקרב הנוצרים במערב אירופה. מסוף המאה ה-18, עם צמיחת תנועת ההשכלה היהודית בגרמניה ובמזרח אירופה, נכנסה השפה העברית לתנופה מודרנית. לאורך כל המאה ה-19 הלך השימוש החילוני בה וגבר. בד בבד עם תנועת התחייה הלאומית החלה גם פעילות להפיכת העברית ללשון הדיבור של היישוב העברי בארץ ישראל. אליעזר בן יהודה, המכונה "מחיה השפה העברית" היה בין הלוחמים למען הפיכת השפה העברית לשפה מדוברת ולשפתו הלאומית של היישוב העברי בארץ. במקביל התפתחה עברית מדוברת גם במרכזים אחדים של יהודים במזרח אירופה. המעבר לדיבור בעברית ביישוב העברי בארץ היה מהיר יחסית, וניכרה בו דווקא השפעת הדיבור העברי של מזרח אירופה. עם כינון שלטון המנדט הבריטי בארץ נקבעה העברית כשפה רשמית שלישית, לצד הערבית והאנגלית. ערב הקמת מדינת ישראל הייתה העברית כבר לשפה העיקרית של היישוב העברי, ושפת הלימוד במרכזי החינוך שלו.
כיום יש כ-7 מיליון [דרוש מקור]דוברי עברית ישראלית, רובם המכריע גר בישראל. כמחציתם דוברים ילידיים (כלומר, עברית היא שפת-אמם)[דרוש מקור] וכמחציתם משתמשים בעברית כשפה שנייה. עברית היא כיום השפה הרשמית והעיקרית של מדינת ישראל, אם כי בנוסף לה יש מעמד רשמי גם לשפה הערבית, וכן נעשה שימוש נרחב באנגלית, ברוסית ובשפות נוספות. בעקבות המסורת האירופית, שמקורה בהקמת האקדמיה הצרפתית, קיים גם בישראל גוף רשמי המכתיב תקנים של השפה: האקדמיה ללשון העברית. מוסד זה פועל מכוח חוק, אף על פי שהשפעתו בפועל מוגבלת. עיסוקו בעיקר בקביעת מונחים חדשים, כללי כתיב וכללי תחביר, המחייבים להלכה את מוסדות המדינה ואת מערכת החינוך הממלכתית. בפועל, חלק גדול מהחלטותיו אינו מתקיים. התפתחות המילונאות השימושית בישראל בשנות ה-90 יצרה מספר מילונים ומאגרי מידע המתעדים את הלשון העברית בפועל, ומשמשים אסמכתות חלופיות לכללי האקדמיה ללשון העברית.

[עריכה] ניבים ומבטאים עבריים

לקראת תחילת תהליך החייאת השפה העברית, בעת שהיא שימשה רק כשפה שנייה בפי יהודים ושומרונים, היו לשפה שני ניבים - יהודי ושומרוני, כשהניב השומרוני היה על סף כליה גם כשפה שנייה, יחד עם העדה השומרונית עצמה. לניב היהודי היו שלוש דרכי הגיה עיקריות: אשכנזית, ספרדית ותימנית (יש המציינים גם הגייה עיראקית). עם החייאת השפה, בן-יהודה הכריז על ההגייה הספרדית כהגייה התקנית של העברית. אולם בפועל מחיי השפה דבקו בהגייה שהיא מעין פשרה בין הספרדית לאשכנזית וזו נשתרשה בעם.
בשל התחייה המאוחרת של השפה העברית, אין כמעט ניבים אזוריים עבריים. למעשה, השפה הנשמעת בפי דוברים ילידיים זהה כמעט בכל חלקי ישראל. אפשר להבחין בשוני בין הניבים המדוברים בפי עדות יהודיות שונות (אתנולקטים). אולם, שוני זה מתבטא בעיקר בפונולוגיה, ולא בתחביר או במורפולוגיה. עיקרי שוני זה הם בהשפעה ספרדית-תימנית על ההגייה המקובלת ולעתים בהשפעה אשכנזית על ההגייה המקובלת (למשל בקרב חלק מהעדה החרדית בירושלים ובברוקלין). שוני מסוים בתחביר ובמורפולוגיה קיים בין ניבים מעמדיים של השפה (סוציולקטים), אולם שוני זה אינו גדול יחסית.
ייחודה של העברית המודרנית הוא בכך שהיא משרתת במידה רבה אנשים ששפת אמם שונה. מספר הדוברים הלא-ילידיים משתווה פחות-או-יותר למספר הדוברים הילידיים, והיא אף משמשת לתקשורת בין קבוצות בתוך ישראל שאינן דוברות עברית (למשל, דיונים בכנסת, בבתי המשפט הישראליים וכיוצא בזה מתנהלים בעברית, גם כשכל המתדיינים שייכים לקבוצות שאינן דוברות עברית). כיוון שכך, העברית המודרנית חשופה להשפעה אינטנסיבית של שפות אחרות, כגון ערבית, רוסית, אנגלית ועוד, דבר המשנה אותה בהתמדה, ואף יוצר הבדלים בין קבוצות, אשר עשויים להתפתח לניבים של ממש.
ביהודה ושומרון (וברצועת עזה בעת שנשלטה בידי ישראל) העברית היא שפת המינהל, בצד הערבית, המדוברת בקרב רוב האוכלוסייה המקומית. בניגוד לערביי ישראל, הלומדים עברית במערכת החינוך מגיל צעיר, ומנהלים את חייהם בשתי השפות במידה כמעט שווה, רוב דוברי הערבית בשטחים שולטים בעברית רק במידה חלקית או שאינם שולטים בה כלל. עם זאת, השפעת העברית על הערבית שבפיהם ניכרת מאוד, בעיקר עקב השימוש הרב במילים שאולות מן העברית. עם התגברות ההגירה של פועלים זרים לישראל נוצר "פידג'ין עברי", המשמש לתקשורת בין הפועלים לדוברי העברית הישראליים.

[עריכה] הכתב העברי

עמוד ראשי
ערך מורחב – אלפבית עברי
הכתב העברי מאופיין באלפבית המיוחד לו, הוא כולל 22 אותיות, וכן סימנים גרפיים נוספים (שהם פיתוחים מאוחרים יחסית), המשמשים בעיקר לציון תנועות. האלפבית המרובע המוכר היום הוא גרסה של הכתב הארמי "הבינלאומי" של הממלכה הפרסית, והוא החליף (לפי המסורת – על פי החלטה מגבוה של עזרא הסופר) את האלפבית העברי-פיניקי, המכונה גם "כתב דעץ/רעץ", שבו נעשה שימוש בממלכת יהודה, בממלכת ישראל וברחבי המזרח הקדום לפני גלות בבל במאה ה-6 לפנה"ס. האלפבית העברי-פיניקי לא נעלם כליל, ונעשה בו שימוש בקרב השומרונים עד למספר מאות לאחר הספירה. כמו כן בתקופת מרד בר כוכבא, טבע בר כוכבא מטבעות שנשאו כתובות בכתב זה. כתב זה מופיע גם כיום על חלק מהמטבעות שמונפקים על ידי מדינת ישראל, למשל על מטבעות של שקל חדש ושל עשרה שקלים.
המאפיין החזותי הבולט של הכתב העברי בן ימינו הוא הצורה המרובעת של האותיות. הגופן שמשמש בדרך-כלל בדפוס מכונה, הנקרא "פרנק-ריהל" (על שם מפתחיו), הוא נפוץ מאוד למרות הביקורת על כך שצורת האותיות גורמת להן להיראות דומות זו לזו, ובפרט מקשה על ההבחנה בין צמדי האותיות א-צ, ג-נ, ב-כ, ו-ז, ח-ת, ר-ד.
בצד הכתב המודפס, הוא הכתב המרובע, קיים בעברית גם כתב רהוט, המשמש לכתיבה מהירה. כתב זה מתאפיין בקווים מעוגלים, והוא נפוץ מאוד בכתבי יד לא-מודפסים. מקורו של כתב זה בקהילות יהודיות אשכנזיות באירופה. סוג אחר של כתב רהוט, שכמעט שאינו נמצא עוד בשימוש, מכונה כתב רש"י, ומקורו בקהילות היהודיות הספרדיות. כינויו נובע מן העובדה שהספר הראשון שהודפס בכתב זה היה במקרה פירושו של רש"י. בכתב זה מקובל להדפיס פירושים מסורתיים לתנ"ך ולתלמוד. ניסיונות אחדים להשתמש בכתב הזה גם בהדפסת טקסטים יומיומיים לא עלו יפה, וכיום אין הוא מקובל אלא להדפסת הפירושים המסורתיים.
בספרי תנ"ך, ספרי שירה וספרים לילדים מקובל לסמן את התנועות באמצעות ניקוד. סימני הניקוד המקובלים כיום, אשר מופיעים מתחת לאותיות, מעליהן ובתוכן, הומצאו בטבריה במאה ה-7, ושימשו במקור כאמצעי עזר לקריאת התנ"ך (בעבר התקיימו גם סוגי ניקוד עברי נוספים). חכמי טבריה הוסיפו גם סימנים לטעמי המקרא; סימנים אלה משמשים כסימני פיסוק וכסימנים לאופן הנגינה שבה יש לקרוא את פסוקי התנ"ך. הטעמים מודפסים כיום רק בספרי תנ"ך. בכל טקסט אחר נעשה שימוש בסימני פיסוק שהתפתחו באירופה ומשמשים בכתיבת רוב השפות בעולם.


אלפבית עברי
א ב ג ד ה ו
ז ח ט י כ ל
מ נ ס ע פ צ
  ק ר ש ת  
אותיות סופיות
  ך ם ן ף ץ  

[עריכה] הגיית העברית

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ערך מורחב – הגיית העברית
הגיית העברית עברה שינויים רבים במהלך אלפי שנות קיומה. במאה ה-19 שאפו מחדשי השפה העברית לאמץ את ההגייה הספרדית, בייחוד זו שהייתה נהוגה בקהילה הספרדית של ירושלים; זאת משום היוקרה שממנה נהנתה הקהילה הספרדית של ירושלים בעבר, ומשום שהגייתה הייתה קרובה למדי להגייה שמשתקפת בניקוד הטברני של המקרא. אלא שמרבית מחדשי השפה העברית ותומכיהם היו יהודים אשכנזים ממזרח אירופה, וההגייה העברית שהכירו הייתה שונה מאוד; על אף המאמץ להקנות לדיבור העברי החדש הגייה ספרדית, השפעת ההגייה האשכנזית והמבטא של שפת יידיש ניכר היטב בעברית המודרנית.

[עריכה] שפות שהושפעו מהעברית

השפעת העברית ניכרת במיוחד בשפות יהודיות.
שפת יידיש, ששימשה את הקהילות היהודיות האשכנזיות באירופה, ושמקורה באחד הניבים של גרמנית, שאלה מילים רבות מעברית (כ-20% מאוצר המילים שלה) והשתמשה בכתב העברי. הכתב העברי של יידיש משתמש בחלק מסימני העיצורים להבעת תנועות – למשל, האות ע' משמשת לסימון התנועה e. עם זאת, מילים שאולות מעברית נכתבו על-פי הכתיב המקורי. כך, המילה "אֱמֶת" (שנהגית ביידיש /emes/), נכתבה כך ולא "עמעס".‏[6] בדיחה נושנה של דוברי יידיש מספרת על כתיבת השם "נח" בשבע שגיאות (כלומר: "נאָייעך" במקום "נח"). השפה לאדינו (נקראת גם "ספניולית" או "ספרדית יהודית"), שהתפתחה מן הספרדית הקסטיליאנית, ושימשה קהילות יהודיות ספרדיות בכל רחבי העולם, שאלה אף היא מילים רבות מן העברית, ונכתבה בכתב העברי, בעיקר ב"כתב רש"י" (אם כי קיימת גם שיטת כתיבה באותיות לטיניות). ערבית יהודית, שפה ששימשה את הקהילות היהודיות באימפריה המוסלמית, בעיקר בצפון אפריקה, ואשר בה נכתבו מורה נבוכים לרמב"ם וחיבורים חשובים נוספים, נכתבה אף היא בכתב העברי. שפות אחרות הושפעו מהעברית בעיקר דרך תרגומי המקרא. המילה "שַׁבָּת", למשל, נפוצה בלשונות העולם כשמו של היום השביעי בשבוע, או ככינוי ליום מנוחה. גם שמות עבריים של דמויות מקראיות נפוצים מאוד ברחבי העולם. שתי המילים העבריות הנפוצות ביותר בשפות העולם השונות הן "אמן" ו"הללויה" – מילים המסיימות תפילות, ומבטאות הסכמה לנאמר.

[עריכה] המורפולוגיה של העברית

לשפה העברית יש מורפולוגיה טיפוסית של שפה שמית. המאפיינים העיקריים הם ריבוי נטיות לכל מילה (בפרט לפעלים), נטייה לא-רציפה (כלומר בסיס המילה משתנה בנטייה, ולא רק המוספיות), ושינויים רבים בתנועות לעומת יציבות של העיצורים. מקובל לתאר יצירה של מילים בשפות שמיות, בכלל זה בשפה העברית, כתהליך של הרכבת שורש ומשקל. השורש הוא מורפמה, שהיא סדרה של 3–4 (לעתים נדירות: חמש או שש) אותיות; המשקל הוא סדרה דומה של תנועות ואלמנטים פרוזודיים (לפעמים נצמדות אליו גם מוספיות). באמצעות שילוב התנועות והאלמנטים הפרוזודיים בין עיצורי השורש נוצרת מילה. לדוגמה, הרכבת השורש כ-ת-ב על המשקל מִ-םְםָם יוצרת את המילה: מִכְתָב ("מִ" היא מוספית, לצורך תיאור המשקל מציינת כאן האות מ"ם סופית עיצור כלשהו). בדרך-כלל, למילים שנגזרות משורש אחד יש משמעות דומה, אולם יש לכך חריגים רבים. לשורשים ולמשקלים אין קיום בשפה כשלעצמם, אלא רק כמרכיב של מילים, ולעתים קרובות בצירוף מורפמות אחרות. אין הסכמה בין הבלשנים בדבר הממשות של השורש בשפה. יש הטוענים שמדובר בחלק בלתי נפרד מאוצר המילים של השפה, גם אם הוא מופיע רק בצירוף מורפמות אחרות, ואחרים טוענים שמדובר בהפשטה מדעית, שהדוברים אינם מודעים לה בצורה אינטואיטיבית. רוב הבלשנים מסכימים כי בעבר היו שורשים של שתי אותיות כגון "ב-א" ו"ק-ם" (כיום מקובל להתייחס לשורשים האלה כשורשים תלת-עיצוריים: ב-ו-א, ק-ו-מ). כמו כן, העברית המודרנית יוצרת שורשים של יותר מ-4 אותיות (בעיקר ממילים שאולות), כגון פלרטט, טלגרף. בעברית מודרנית נוצרות מילים ששורשן אינו ברור. למשל, מילים כמו "רמזור" או "מדרחוב" נוצרו בדרך של הֶלְחם בסיסים, כך שקשה לקבוע את שורשן. עם זאת, המילה "רמזור" התפתחה לשורש רמז"ר, כמו בביטוי "צומת מרומזר". כמו כן, הקשר הסמנטי בין מילים שנגזרו משורש אחד הוא לפעמים מעורפל. כך למשל, הפעלים "פסל" (במובן של פסילה) ו"פיסל" נראים כאילו נגזרו משורש אחד, אולם אין ביניהם קשר סמנטי, כיוון שהאחרון נגזר משורש של העברית המקראית, ואילו הראשון נגזר ממילה ארמית שנכנסה אל העברית בתקופה מאוחרת יותר.

[עריכה] השפה העברית במסורת היהודית

על פי המסורת היהודית, עשר המאמרות האלהיות שבהם נברא העולם היו בעברית, והמלאכים משתמשים בלשון זו. על כן השפה נקראת לשון הקודש.
לפי ריה"ל בספרו "הכוזרי" (מאמר שני סעיף ס"ח) השפה העברית היא האצילה בשפות, והיא השפה שבה נגלה אלוהים לאדם וחוה (ולכן אדם נגזר מאדמה וחוה מחיים), אשר דיברו בשפה זו והנחילו אותם לבניהם ולאנושות כולה, שהשתמשה בה עד ימי מגדל בבל (דור הפלגה). אז התבלבלו הלשונות ונוצרו שפות רבות; אולם עֵבֶר המשיך גם אז להשתמש בעברית, ולכן נקרא בשם זה. מבלבול הלשונות נובע הדמיון של השפות הקדומות לעברית.
הרמב"ם מציג נימוק שונה ופשוט יותר להיותה של העברית לשון הקודש. הוא מסביר זאת בכך שאין בשפה מילים מפורשות המתארות דברים הקשורים למין. המהר"ל חולק עליו (נתיב הצניעות פרק ג') ואומר שהרמב"ם הפך את היוצרות, מכיוון שהשפה היא קדושה, ובה נברא העולם, לכן אין בה מילים המתארות מיניות ולא להפך.

[עריכה] ראו גם

עיינו גם בפורטל
P Aleph.png
פורטל השפה העברית מציג את מכלול הערכים והנושאים הקשורים לעברית על כל מאפייניה. בפורטל ניתן למצוא קישורים בנושא התפתחות השפה ושלביה, הגיות שונות, ערכים בנושא האלפבית, הכתיבה והתחביר העברי, קישורים לנושאי הספרות העברית, אוסף מילים מעניינות בשפה ועוד.

[עריכה] לקריאה נוספת

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: עברית
ספר לימוד בוויקיספר: לשון

[עריכה] הערות שוליים

  1. ^ בהקדמה לספר מציין הנכד את תחילת עבודתו "בשנת 38 לאורגטס המלך", מקובל לזהות אותו כאאורגטס השני, המכונה "פוסקון", המלך השמיני מבית תלמי, שתקופת מלכותו הייתה במאה השנייה לפני הספירה.
  2. ^ למשל, משנה, מסכת סוטה, פרק ז, משנה ב, תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כא, עמוד ב, תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מט, עמוד ב
  3. ^ למשל, תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כא, עמוד ב
  4. ^ למשל, תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קטו, עמוד ב; תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף יח, עמוד א
  5. ^ למשל, משנה, מסכת גיטין, פרק ט, משנה ח
  6. ^ זאת למעט המקרה של היידיש ברית המועצות, שבהנחיית הייבסקציה נתפשטה מזכר הכתיב העברי המקורי; ראו למשל בערך "דער עמעס".

No hay comentarios:

Publicar un comentario